<h1>הלכ' ברכות למהר"ם מרוטנבורג נדמ"ח מכת"י</h1>
<h2>דף לה.</h2>
על פירות האילן מברך ברוך אתה ה' אלקינו העולם בורא פרי העץ וכן על הענבים. ועל הבוסר משהו גדול כפול הלבן. ומפול הלבן ולמעלה מברך עליו בורא פרי העץ. ולאחריהם של ענבים ושל בוסר ברכה אחת מעין שלוש: על העץ ועל פרי העץ ועל תנובות השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלינו בה ושמחינו בתוכה, כי אתה טוב ומטיב לכל (באי עולם), ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות. ובשבתות ובימים טובים מזכיר בה מעין המאורע, כך פי' הרבינו משה [ברכות פ"ג הי"ג], וכן משמע בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א].
ועל היין מברך עליו בורא פרי הגפן, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש(ה) על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובות השדה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות, כדרך שחותם בשאר פרי שבז' המינין. וכן פר"י שלא לחלק בברכות. ודלא כמחזורין שכתוב בהם שחותם בהם על הגפן ועל פרי הגפן.
ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א), ההוא דנסיב תורמוסא ומברך עליה והוא נפיל מיניה, מברך עליה זמן תניינות. פירוש כיון שאותו שנתכוין לאכול נפל ואבד ואם רוצה ליקח אחר ולאכול, צריך לחזור ולברך עליו. ופריך ומה בינו לאמת המים, פי' שאדם שותה מן הנהר ואותם מים שהיו לפניו בשעת ברכה אזלינן להו ואתו אחריניה, ומשני התם דעתו לכך מתחילה, כי יודע הוא שאילו ילכו להם ויבואו אחרים. [הג"ה] הצמא לשתות לא יברך ואחר כך ישפוך אלא אם חפץ לשתות מים מן הכלי ישב וישפוך ואח"כ יברך (וישפוך) (ספר חסידים סי' תתנ"ב). ואם בירך על המים ושמע שיש מת בעיר, ישפוך מעט מן המים וישתה השאר (שם סי' תתנ"א). כשאדם אוכל וצמא לשתות מים, אם ידיו מלוכלכות יקנחם וידיחם, ואח"כ יברך וישתה, כדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קלד, ב) (שם סי' תתנג).
והמברך ברכה לבטלה אומר בירושלמי (שם), שיש לו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מיהו אם אדם מסתפק בברכה מה היא או שהכל או בע"א, פר"ח שמברך בתחילה שהכל, כיון דברכה ראשונה אין לה עיקר מן התורה כלל, ואינה אלא משום דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, והיכא דמיסתפק בה מברך שהכל. וכן פי' רבינו יוסף, דהיכא דמיסתפק על פרי אחד אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, מברך לכתחילה בורא פרי האדמה, דקיימא לן [ברכות מ, א] על פרי העץ שאמר בורא פרי האדמה י(ו)צא, ואע"ג דתנן דווקא דיעבד אמר', הא נמי כיון דמיסתפק בה כדיעבד דמי. אבל בברכה אחרונה אם הוא מסתפק בה, לא יאכל כי אם על השולחן כדפיר'.
<h2>דף לה:</h2>
השותה שמן זית אינו מברך עליו משום דמזיק לו. ואפילו (אין) נותן שמן הרבה לתוך אניגרון, אינו מברך על השמן משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן [ברכות מד, א] כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופטור על הטפילה. אבל אם הוא נותן הרבה שמן לתוך אניגרון ושותהו לרפואה, כגון דכייבי ליה חניכי, אז השמן עיקר, ומברך רק על השמן בורא פרי העץ, ולאחריו על העץ ועל פרי העץ, וכן כתוב בהלכות גדולות. ואף על גב דלרפואה קעביד, כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכיא. וכן כל דבר דאית ליה הנאה מיניה אע"ג דלרפואה קעביד בעי ברוכיא, לאפוקי השותה מים לרפואה שאינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, כדתנן [ברכות שם] השותה מים לצמאו מברך וכו', ואמר בגמרא לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא. אבל בסדר רב עמרם זצ"ל כתב והיכא דחנקתיה אומצא (דאמר) [ד]דלא בעי ברוכי, הכי שדר רב פלטוי ראש ישיבה זצ"ל, מיקמיה דלישתיה לא צריך לברך שהכל משום דאניס, לבתר ברכה בורא נפשות. וכתב רבינו יהודה מפריש וז"ל, ואין נראה לי דטעמא הוי משום דלא מתהני, מה לי לפניו מה לי לאחריו, אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו, עד כאן. ורפיא בידי. מיהו האוכל או שותה דברים שאין דרכן לאכול ולשתות אלא לרפואה, כגון שהן [מרים], דברי הכל שאין מברך לא לפניהם ולא לאחריהם.
<h2>דף לו.</h2>
קימחא דחיטין, פירוש קמח קליות, רב יהודה אומר בורא פרי (הגפן) [האדמה], ולאחריו פסק ר"י בורא נפשות רבות.
שקדים שהם רכים אוכלין קליפתם החיצונה, וכן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא לאכול כשהן רכים, אלא אדעתא לאכול הגרעינין שלהם, מברכין עליה' שהכל נהיה בדברו. ואותן שקדים המרים פירש (בה היא גירסא) [בה"ג] קטנים בורא פרי העץ, גדולים לאו כלום. ומיהו בפרק קמא דחולין [כה, ב] גבי מעשר תנן שקדים המרים, קטנים חייבים, גדולים פטורין, ורבי ישמעאל בר יוסי אומר זה וזה [לפטור ואמרי לה זה וזה] לחיוב, והורה רבי חנינא בציפורי(א) כמאן דאמר זה [וזה לפטור]. [הג"ה] מי שבירך על מאכלין ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו, יש לו לאכול הימנה מקצתם, אע"פ שיקיא, כדי שלא יהא ברכה לבטלה. וכן אדם שיש בידו אגוז אל יברך עליה עד שיראה הגרעינין שבתוכה, שאם יברך ואחר כך ישבר האגוז, שמא התליע הגרעינין או נרקב, נמצא שבירך לבטלה.
<h2>דף לו:</h2>
ועל הבוסר שהוא פחות מפול הלבן, מברך בורא פרי האדמה כמו בקפריסין (ולבסוף בורא), דאמרו [ברכות לו, א] מברך עליו בורא פרי האדמה, לפי שאינו עיקר הפרי. ולאחריו מברך בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת(ה), ברוך אתה ה' חי העולמים. וכן מסיים בירושלמי. ושאר אילנות משיוציאו פרי שהן קטנים מאד, חשוב הוא לברך עליו בורא פרי העץ, כאילו נגמר פריו. ועל גרעינין דגודגדניות ואפרסקין ותפוחין ועל כל מיני פירות, מברכין עליהם בורא פרי העץ, מדתנן [ערלה פ"א מ"ח] קליפי אגוזים והגרעינין חייבים בערלה וכו', אלמא גרעינין פרי נקרא.
צנון בורא פרי האדמה. זנגבילא, וגירפלא וגלגן וציטוואן, וכל מיני בשמים יבישים, שאין דרכם לאכול בלא תערובת, אין מברכין עליו לא לפניהם ולא לאחריהם. אגוז (ו)מושקט בורא פרי העץ. קנה שקורין קנילא [בורא] פרי האדמה. וקלוש דגירופלא שקורין נעגלין בלשון אשכנז נראה לי בורא פרי (העץ) [האדמה]. הומלתא דאתיא מ(י)בי הינדא, פיר' רש"י לטוורא, בורא פרי האדמה. ובערוך פיר' זהו זנגבילא רטיבתא. בשמים שחוקים שקורין גמלנוורץ, נראה לברך עליהם בורא פרי (העץ) [האדמה כמו] הומלתא. וכל מיני בשמים שאינו יודע אם הוא פרי אם לא, מברך עליהם שהכל. [הג"ה] יבשת' ולא כלום, וכן קנילא גרופיל שקורין נעגליין, אין אנו רגילין [לאכלו אלא] ברטיבתא, (והיינו) ואין מברכין עליהן [ביבשתא] (בורא פרי האדמה). עץ קינמון מברכין עליהן בורא פרי האדמה, מפני שרגילין לאכול אותה ביבשתא, וגם הוא גדל בארץ כמו קנים, עכ"ל מרדכי (ברכות סי' קיז.). [הג"ה] זנגביל רטיבא היינו לטוורא, כתב רבי' אבי"ה זצ"ל דאינה נחתכת בסכין של גוים אלא נתלשת, דלא גרע מקורט של חלתית ספ"ב של ע"ז (לט, א), וכדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קיב, א) גבי צנון (אם) [אי נמי] יש להם כלי המיוחדים לכך והכי אמרינן הכא בתלמוד האי הומלתא שרי ופי' רש"י לטוורא, ואשמעינן דאין בו משום בישולי גוים דנאכל כמו שהוא חי ויש להם כלים המיוחדים לכך. אי נמי סתם כליהם אינו בני יומן ולתערובת לא חיישינן, דאומן לא מרע נפשיה, הג"ה באלפס עכ"ל.
[ועל הצוקרא] כתוב בה"ג בורא פרי העץ. [הג"ה] ולולי הקבלה היה נראה לברך בורא פרי האדמה, סמ"ק [סי' קנא].
וכן דייסא, וכן כל תבשיל שיש בו קמח לרוב שקורין מויז בלשון אשכנז, או בושה שקורין פנכוכש בלשון אשכנז, או ורומזילש וכל כיוצא בהם דלית בהן תוריתא דנהמא, בתחילה מברך מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שיש בו מחמשת המינין, פירוש חיטין ושעורין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין מברכין עליו מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל תבשיל שנותנין בו קמח רק להקפות המאכל, כדי שיהא המרק עב קצת, ההוא לדבוקי בעלמא הוא דעביד ובטל הקמח בתוכו.
<h2>דף לז.</h2>
וכן הכוסס את החיטה מברך לאחריו בורא נפשות, שלא מצינו בשום מקום שתיקנו ברכה מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפירקין [מד, א], כי מפרש ברכה מעין ג' מאי היא לא מפרש אלא על העץ ועל פרי העץ ועל המחיה ועל הכלכלה, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר, וכן כתב בהלכות גדולות. אבל ר"י [תו' שם ד"ה הכוסס] נסתפק בדבר מדקא כייל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' עד וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג', משמע אפילו אכלו חי דומיא דז' המינין דמדכר בהדיה. אבל במחזור של רבינו תם היה כתוב על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס את החיטה, אבל מבחוץ הגיהו מכתיבה אחרת: בורא נפשות. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בברכה אחרונה, אין לאכול קליות או חיטין שלוקות שלא נתמעכו יפה אלא בתוך הסעודה, שברכת המזון יפטור אותו מברכה אחרונה. וכן יש בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] רבי ירמיה לא אכל סלת מימיו, לפי שנסתפק בברכה אחרונה. ומה שלא אכל בתוך הסעודה, דילמא סבירא ליה כרב ששת דלקמן [ברכות מא, א] דאמר הביאו לפניהם ענבים ותאנים בתוך הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם, והא נמי להנך דמי. מיהו לדידן כל דבר שבתוך הסעודה קודם ברכת המזון פוטרו מברכה שלבסוף, (שאפילו) [כמו שאפרש] לקמן בע[זה]"ש.
אורז ודוחן בתחילה מברך בורא פרי האדמה, והיכא דבשלו מברך בורא מ"מ, ולבסוף קאמר תלמודא ולא כלום, ופי' [רש"י] ולא כלום שאין צריך לברך מעין ג', אבל בורא נפשות צריך. לאפוקי מהלכות גדולות שכתבו דאורז ודוחן מברך עליהן בתחילה שהכל.
על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה. הכוסס החיטה אומר בורא פרי האדמה, טחנה אפאה ובישלה, בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון. אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש על המחייה ועל הכלכלה ועל תנוב(ו)ת השדה וכו', וחותם על הארץ ועל המחיה.
<h2>דף לז:</h2>
חביצא פי' רש"י (ד"ה חביצא) שלנקוק, שמפררין לחם בתוך האילפס. ובערוך פיר' פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי חלב או דבש או ע"י מרק, וכן פר"ת. ומסקינן דאפילו פירורין פחותין מכזית, והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא [מברכין עליו — לפניו המוציא, ולאחריו ברכת המזון, ותוריתא דנהמא] פירש בערוך וז"ל, שיש עליו תואר לחם וניכר וידוע כי לחם הוא, אבל אם נימוח וליכא עליו תוריתא דנהמא במ"מ הוא שמברכין עליו, עד כאן לשונו, ולאחריו ברכה מעין שלש(ה).
ואותם פרטרש ורושולש חייבין בחלה ובהמוציא, הואיל ואיכא עלייהו תוריתא דנהמא. וצ"ע על אותם נילש דהוו כמו גובלא בעלמא, דאמר דמברכין עלייהו בורא מיני מזונות. ואפילו למר זוטרא דקבע סעודתן עלייהו ומברך עלייהו המוציא ושלשה ברכות, היינו טעמא לפי שאינו [צו]רך כל כך כמו עיסת נילש, ואין לאכול אותם אלא בתוך הסעודה וכן היה עושה ר"י. וכן שמעתי שמורי ה"ר יחיאל מפריש ז"ל לא היה רגיל לאכול אפילו פרטרש ורושולש אלא בתוך הסעודה, שלא היה ברור לו אם יש להם תוריתא דנהמא.
<h2>דף לח.</h2>
אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ועל החומץ מברך שהכל. וכן דבש תמרים ויין תפוחים (ויין תותים) ומי תותים, וכל הזב מכל הפירות שבעולם, חוץ ממה שזב מענבים מבושלות שמברכין עליהם בורא פרי הגפן. וכן סופי ענבים שלא יתבשלו לעולם, בין הענבים עצמן, בין היוצא [מהם], מברך שהכל.
<h2>דף לח:</h2>
שלקות, קרא וסילקא, וכרבא וכיוצא בהן, שהן טובים יותר מבושלים מחיים, כשהן חיין שהכל, וכשהן מבושלים דאישתנו לעילויא, מברך עליהן בורא פרי האדמה. ושומים וכרישים וכיוצא בהן, שיותר טובים הם חיים מכשהן מבושלים, חיים, פרי האדמה, מבושלים שהכל. ואפילו אם יש אדם שאוכלן יותר ברצון חיים, בטלה דעתו אצל כל אדם. וכל מיני קטנית ולפתות שטובים חיים ומבושלים מברך בורא פרי האדמה. וכרישין מבושלים עם בשר ודאי אישתנו למעליותא, כי עינינו הרואות שטובים יותר מבתחילה, ששומן הבשר ממתיקן, והאוכל(י)ן בעינייהו, שאינם טפל לדבר אחר, מברך בורא פרי האדמה. כללא דמילתא כל דבר דאישתנו למעליותא כשנתבשל, ואין דרך לאוכלו חי אלא מבושל, כשהוא חי מברך שהכל, ומבושל בורא פרי העץ אם הוא פרי העץ, ואם פרי האדמה מברך פרי האדמה. ואי הוא איפכא, מברך על חי פרי העץ או פרי האדמה, ומבושל שהכל. יין מבושל מברך עליו בורא פרי הגפן, כדמשמע בירושלמי במסכת תרומות (פ"ב ה"ג) שמשביחו. (לט.) מיא דסילקא, פירש מים שנתבשלו בהן תרדין כי סילקא, מברך עליהם בורא פרי האדמה, ומיא דליפתא כי ליפתא, מיא דכולה שלקי ככולהו שלקי.
אגוזים מטוגנים בדבש כתב [במחזור] ויטרי בורא פרי העץ, דאישתני לעילוייא ולא כדברי האומר שהכל, משום דדובשא עיקר, אלא אדרבה אגוז עיקר. ערמונים וחבושים, כיון שאין דרכן לאכלן חיין אלא מבושלים, האוכלן חיין מברך שהכל, מבושל בורא פרי העץ. [הג"ה] אבל ערמונים גדולין שקורין לונבריש, שטובות הן בין חיין בין מבושלים, מברך עליהם בורא פרי העץ גם כשהן חיין, הג"ה בסמ"ק [סי' קנא].
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלמים קטנים, ואידי ואידי של חטין, הלכה כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר, ויבצע על השלימה. ואפילו הוי פתיתין פת נקייה ושלימה פת הדראה, כיון ששניהם מין חיטין, אבל פרוסה קטנה של חיטין עדיפה משלימה גדולה של שעורים. וירא שמים מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע משתיהן ואם יש שתי שלימות ממין אחד, אחת גדולה מחבירתה, מברך על הגדולה. [הג"ה] שלמים קטנים, פרוסה של גלוסקאות ושלימה של חיטין, מברך על שלימה של חיטין, עכ"ל באו"ז (סי' קמו).
פת שעורים ופת כוסמין, אע"פ שהכוסמין יפין משל שעורים, של שעורים קודמת לפי שהן מין שבעה, הכי תני בתוס[פתא]. (ו)[ב]ירושלמי (פ"ו ה"א) פת טמאה ופת טהורה, מברך על הטהורה, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על אי זו [מהם] שירצה. [הג"ה] וכן נהגו בפת כשר קיבורת ופת שאינה כשר' נקייה (ה"ג). וטוב להסיר אחת מהם, עכ"ל סמ"ק (סי' קנא). [הג"ה] וה"ר שמשון מקוצי פסק לסלק הפת הלבן של גוים מעל השולחן עד לאחר המוציא, ע"כ מרדכי (ברכות סי' קכט).
הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע, מ"ט לחם עוני כתיב. היה רגיל ר"י להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. ומברך תחילה המוציא על שתיהן קודם שיבצע, ואח"כ על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד אח"כ. ואין זה מצות חבילות, מידי דהוה איקנה"ז. ופעמים שלא היה רוצה לשנות המנהג, והיה מברך על הפרוסה המוציא, ולא היה מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על אכילת מצה ובוצע. והרב ר' מנחם מיואני והרי"ט והר"מ אבן מיימון זצ"ל [ח"מ פ"ח ה"ו] כתבו דסגי ב' מצות ובוצע אחת לשנים, ושומר' תחת המפה לאפיקומן, ומברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה, ובשלימה יעשה כריכה מצה ומרור. וטעמייהו משום דמה דרכו של עני בפרוסה כל ימות השנה, והיינו המוציא. ועוד דלא אשכחן כריכת ב' מצות בהדדי. ומיהו מנהג שלנו לעשות ג' מצות. וכן שמעתי מפי ה"ר יצחק מוינא זצ"ל שאמר מפי ר' שמואל הטעם לפי [ששנינו (ברכות נד, ב) שארבעה] צריכין להודות, היוצא מבית הא(י)סורים, וישראל יצאו מבית האסורין בפסח. ובתודה יש ד' מיני לחם, ג' מינין של מצה, ונותן אחד מכל מין ומין לכהן הרי ג' מצות לכהן, וג' היו עושין מעשרון אחד, כדאיתא במנחות (עז, א—ב), וכנגדן היו עושין שלשה מצות מעשרון לזכר בעלמא. ופיר' רבינו אבי"ה העזרי שבוצע האמצעית ושומר חציה לאפיקומן, ואין לומר יבצע העליונה, משום דאין מעבירין על המצות, דאין מצוה בשבירה מצה אחת לשתים. וכי אתי למבצע המוציא יבצע אשלימה ואפרוסה על אכילת מצה, דלחם עוני כתיב, דהיינו פרוסה וכן נראה. ובשבת חייב אדם לבצוע על ב' ככרות. ר' זירא בצע לכולא שירותא, כיון דכולי יומא לא קעביד והשתא קעביד לא מיחזי כרעבתנותא. [הג"ה] ומצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, ולא מחזי כרעבתנותא, כיון שבחול אין עושין כן, או"ז (סי' קנג). [הג"ה] מי שאין לו יין בע"ש, אומר ויכלו והמוציא ואשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' עד מקדש השבת ובוצע ואוכל. ולא יסיר ידו מעל הפת עד שיסיים כל הברכה. ואם אין לו במו"ש אומר הבדלה, ואינו אוכל עד שיבדיל.
רב אמי ורב אסי כי מיקלעו להו ריפתא דעירובא מברכין עליה המוציא, אמרי הואיל ואיתעבד בה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא ופרש"י בככר שעירב בו אתמול עירוב חצירות היו בוצעין עליו למחר בשבת, דכיון דהיה קיים העירוב בין השמשות תו לא צריך, כדמשמע בסוף פ"ב דשבת (לד, ב).
<h2>דף מ.</h2>
ואסור לדבר כלל אחר ברכה עד שיאכל אבל טול וברוך, טול ברוך, פי' שבוצע אומר לבני הסעודה טול ברכת המוציא, לא חשיב הפסק קודם שיאכל. [הג"ה] והיכא שבירך המוציא רק אחד מבני הסעודה יטעום איזה שיהיה בזה יצאו כולם ידי חובתן. והיכא שבירך ברכת המוציא, ועד שלא טעם ממנו שום אדם, נפל הכיכר ונאבד, אין צריך לחזור ולברך, אלא יפרוס ויאמר בשכמל"ו, עכ"ל (או"ז סי' קמב).
וכן הביאו מלח והביאו ליפתן לא חשיב [הפסק], וכן גביל לתורא, פי' לושו המורסן לשוורים, לא הוי הפסק. אבל אם סח דברים אחרים דלא שייך לסעודה, צריך לחזור ולברך. [הג"ה] הביאו מלח, צריך לברך, דהוי היסח הדעת וכו'. ואין אנו רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן, משום דפת שלנו חביב, והרי הוא כי הא דאמרינן בסמוך לית דין צריך בשש. ומיהו ה"ר מנחם [מיוני] היה מדקדק מאד להביא מלח על שולחן, כדאיתא במדרש: כשישראל יושבין על שלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוה ובא השטן ומקטרג עליהן וברית מלח מגין עליהם, תוס' כיצד מברכין. ובירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) איכא פלוגתא דאמוראי כמה בוצע, איכא למ"ד כזית, ואיכא למ"ד אפילו פחות מכזית.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב (הסעודה) [העונין] שעונין אחריו. ויש לחתוך הלחם מעט ולהניחו מחובר בלחם, עד שיבצענו, ולא כאותן שחותכין אחר הברכה, דהוי הפסק טובא בין ברכה לבציעה. [הג"ה] מיהו כתב מו' הר"ף שטוב הוא לחתוך אחר הברכה כדי שלא תיפול פרוסה ממנו, ונראה דלא הוי הפסק ולא גרע מגביל לתורא דחשוב צורך סעודה.
[ואין רשאי לבצוע] עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד [ואחד] ואי פת נקייה לא צריך. ואם הפת מתובל מתבלין או מלוח כעין לחם שלנו לא צריך, כדאמר רבא לית דין צריך בשש, וכן פר"ח. [הג"ה] כל פת (שאין) [שיש] בו מלח או תבלין אינה צריכה בשש, ומברך עליהן לאלתר. מיהו פת שיפון או פת שעורין שאינה יפה וגם שאינה רגיל בו, ואינו יכול לאכלה, מסתברא דבעי בשש. אבל פת חיטין ויפה, אפילו מי שאינו יכול לאוכלן בלא ליפתן, בטל דעתו אצל כל אדם. ובכולהו אם רצה להמתין עד שיביאו מלח או ליפתן ספק אם הרשות בידו, עכ"ל (או"ז סי' קמא).
ועל התותים שגדילין בסנה ובעשבים שקורין ערפיר בלשון אשכנז, ופרי אדום שנקרא ערפיר כתוב בתוספות [ד"ה איתיה] שיש לברך עליו בורא פרי (האדמה) [העץ]. כן היה נוהג רבי' תם בשם אביו הרב רבינו מאיר זצ"ל. אבל הרב רבינו יוסף ז"ל כתב שיש לברך בורא פרי (העץ) [האדמה], לפי שמצא בתשובת [הגאונים] כל אילן דיבש בסיתוא (ובלע מוזיא) [וכלו גווזיה] וטרפי' לגמרי והדר (בריא) [פארי] משרשיו מברכין על פירותיו בורא פרי (העץ) [האדמה], ונהגו העולם כמו התוספות. כללא דמילתא לידע איזה דבר הנקרא פרי העץ, כל היכא דאי שקלת לפרי איתא (למוזיא) [לגווזא] והדר מפיק מברך בורא פרי העץ, ואי לא הדר מפיק [מקרי פרי האדמה ו]מברך בורא פרי האדמה.
<h2>דף מ:</h2>
אם אמר על הפת ברוך המקום שבראה יצא דהלכה כרבי מאיר וכן פוסק בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ב), וצ"ע אם פוסק כרבי מאיר אפילו לא הזכיר פת. ואם אמר כן בתחילה יצא ידי ברכת המוציא. ואם אמר כן אחר אכילה יצא ידי ברכת המזון. פסק רב האי זצ"ל [כר' יוחנן, דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אין זו ברכה. ואם דילג מלכות יחזור ויברך] ואע"ג דאמר אביי כותיה דרב מסתברא, קיימא לן כר' יוחנן, דהא דאייתי אביי סייעתא לרב מדלא קאמר מלכות[ך], איכא למידחי, תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. על חלב ועל גבינה ועל הביצים ועל הבשר ועל כל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל, ולאחריהן בורא נפשות. ועל כמהין ופטריות [אומר] שהכל, דמירבא רבו מארעא מינק לא ינקי. על תמרי דזיקא וכן כל מיני פירות שהרוח משירן, מסקינן דמברכין בורא פרי העץ.
הביאו לפניו מינין הרבה ואין בהן מז' המינין, כגון אתרוג ותפוח וכיוצא בהן מברך על החביב בורא פרי העץ, ואינו צריך לברך עוד על השני כיון שברכותיהן שוות. אבל אם יש בה ממין ז' קיימא לן כרבי יהודה דמין ז' עדיף ומברך עליו, אע"פ שאחר חביב לו. וכשאין ברכותיהן שוות, כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. ואם יש לפניו פרי העץ ופרי האדמה, מברך על פרי העץ תחילה ואח"כ בורא פרי האדמה. וכן פסקו הלכות גדולות, ודלא כרב האיי ופיר' רש"י (מא, א ד"ה אבל) שפירשו שברכת צנון תקדום לשל זית אם ירצה, דהתם אתיא כרבנן, אבל כל אמוראי דלקמן ס"ל כרבי יהודה, והכי קיימא לן. ואם יש לפניו שני מינין, אחד ברכתו שהכל, ואחד בורא פרי האדמה, בורא פרי האדמה קודמת. וזיתים ותמרים קודמין לגפן ורימון ותאנים, שזית ראשון לארץ ותמרים שני לארץ ואילו שלישיים ורביעיים וחמישיים לארץ, דכתיב (דברים ח, ח) ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. דבש דקרא היינו דבש תמרים. היו לפניו תבשיל שיש בו קמח כוסמין או שיפון או שיבולת שועל וגפן תאינה ורימון, נראה לי כיון דמברך על התבשיל בורא מיני מזונות, דברכתו קודמת, ואע"ג דהני ממין ז' וכוסמין ושיפון ושיבולת שועל לאו ממין ז', מכל מקום כיון דחשיבי דעבדי מינייהו פת ומברכין עלייהו המוציא וברכת המזון, נראה דברכתן קודמת אע"ג דלא עבדינהו פת.
ועל היין שהקרים פי' זייגרא בלע"ז, כמו שריחא חמרא וטעמא חלא, מברך (עליו) לפניו שהכל נהיה בדברו, ולאחריו בורא נפשות רבות. אבל ריחא חלא וטעמא חמרא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפרק המוכר את הפירות [ב"ב צו, א] דחמרא הוא. וכן פסק רבי שמעון בר משה, מברך עליו בורא פרי הגפן, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש.
<h2>דף מא:</h2>
ויש להסתפק אם אדם אוכל בתחילת סעודתו פת ופירות והם עיקר סעודתו, אם יברך עליהם אם לאו, כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמר' בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ה) רב הונא אכל תמרים עם פתו, אמר ליה רבי חייא בר רב אשי פליג את על רבך, שיבקן בתר מזונך ואז תברך עליו תחילה וסוף, אמר ליה אינון עיקר מגיסתי, פי' הם עיקר אכילתי. והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם פת, איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם, והא דאמר ליה שיבקן בתר מזונך ולא לאמצע המזון, משום ברכה דלבסוף קאמר, וצ"ע. וירא שמים האוכל פירות בסעודה, יאכל מהם קצת תחילה בלא פת ויברך עליהם, ואחר כך יאכלם בין בפת בין בלא פת. ועל היין שבתוך המזון פי' לעיל שאין צריך ברכה לאחריו, לאפוקי ממחזור ויטרי שכתב דאין ברכת המזון פוטרת אלא מיני מזון וליפתן. ועל היין (שבתוך) של ברכת המזון צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש, לאפוקי מה"ג שכתבו דלא צריך.
אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, פר"י כגון בשר ודגים וירק וכל דבר מליחה שדרכו לאכול עם הפת בתוך הסעודה אע"פ שהוא אכלו בלא פת. וכן דייסא ורומשליש וכיוצא בהן, כיון שעיקר סעודה רגילין להיות. וכן כל משקים שבאים בתוך הסעודה, מחמת סעודה חשיבי, ואין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, חוץ מן היין הואיל וגורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו ולא לאחריו, כדתנא במתניתין, ולא לאחריו. כדמוכח בערבי פסחים (פסחים קג, ב) בעובדא דתלמידי דרב דמר בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא, אלמא דלא בריך בתר כסי שבתוך הסעודה על הגפן ועל פרי הגפן, דאי בריך אם כן הוי הפסק בלא ברכת המזון. ומהאי טעמא לא מברכינן בורא פרי האדמה על המרור, משום דהוי דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אע"ג דאתי לשם מצוה, (ד)חשיב כבא מחמת סעודה, (כגון) [כמו] פסח שנאכל על השובע ואין מלפתין בו את הפת. תניא בתוספתא (פסחים פ"י הי"ג) שמברכין [עליו] על אכילת פסח ולא שהכל. אבל מה שפי' רש"י (שם ד"ה דברים) דברים הבאים מחמת סעודה שמלפתין בו את הפת, לא נהירא דמתניתין היא (ברכות מד, א) דכל שהיא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופטור על הטפילה. ועוד מדפריך עלה יין נמי ניפטריה פת, אלמא בלא טפילה איירי, דאי פריך יין ששרה בו את פתו נפטריה [פת, מאי קשיא ליה, היכא אמרינן דלא פטר פת] כי האי גונא (טעונין ברכה שהם). דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, כגון פירות שאין מלפתין בהן את הפת ואין (כאן) באין להשביע אלא לעכל המאכל, ואפילו אכלו בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ולאחר הסעודה, פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברכת המזון, כל מה שהביאו אז לפניהם בין מיני מליחה בשר ודגים, בין מיני פירות, טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. ודין שלישי זה אינו נוהג בזמן הזה בינינו, כי אין אנו מושכין ידינו מן הפת עד ברכת המזון, ואם כן אפי' מה שאכלו לבסוף טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ודייסא בתוך הסעודה הוי כמו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ואין טעון ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כן פירש בערוך בערך דבר, (ב)ע"ש. ודלא כפי' רש"י שפי' (שם ד"ה שלא) דטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ואם תאמר מאי שנא דייסא מפת הבא בכיסנין, דאמר בסמוך דטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ויש לומר דייסא באה להשביע והוא עיקר סעודה, אבל פת הבאה בכיסנין באה לתענוג להקל מכובד המאכל, כדאמרינן (עירובין כט, ב) הני כיסני מעלו לליבא. ולחמניות שהן דקות שקורין נילש בלע"ז, נראה דלא פטרה להו [פת] מברכה שלפניהם, דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבא בכיסנין בתוך הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
כתוב במחזורים שיש לברך (עליו) על המים בתוך הסעודה, והטעם פי' ה"ר (יונה) [יו"ט] בן ריב"ן, דדווקא פת פוטרת כל מיני משקין דזייני, חוץ מיין הואיל וקובע ברכה לעצמו, אבל מים דלא זייני לא פוטר, דתנן (עירובין כו, ב) הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. ואין נראה, שאין הטעם תלוי בכך, שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכתו בורא פרי הגפן ולא דמיא להו, אלא משום חשיבתו פטר להו, ה"נ פת דחשיב טפי פטר כולהו חוץ מיין. וה"ר יוסף פי' דשאר משקין לא חשיבי באין מחמת סעודה חוץ מיין, דמיגרר ומתאוה אדם לאכול על ידו ולהכי פריך על יין נמי נפטרי' פת, פי' דעל כל משקים יש לברך באמצע סעודה. אבל רבינו תם ור"י לא היו נוהגין לברך על שום משקה בתוך הסעודה חוץ מיין וכן נוהגין בצרפת. [[הג"ה] וכן משמע בתלמוד (ברכות מב, א) מדאמר שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו, משמע הא אבל שאר משקין לא, סמ"ק]. ומי שמברך על המים יש לו לברך על כל פעם ופעם דחשיב נמלך.
<h2>דף מב.</h2>
יש רגילים להסיר המפה קודם ברכת המזון, מדאמרינן פרק כיצד מברכין סילק אסור לאכול, אלמא שהיו רגילין להסיר השולחן קודם ברכת המזון. ואין נראה, דדווקא בימיהם, שהיה לכל אחד שולחן לפניו, מסירין לפני הכל ולא מלפני המברך, אבל עתה שכולנו סמוכין לשולחן אחד, אין נראה לסלק המפה והלחם עד אחר ברכת המזון.
בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, פי' שהיו קובעין עצמן לשתות קודם אכילה, פוטר את היין שהיו שותין בקבע לאחר שגמרו לאכול קודם ברכת המזון. ומוקי לה בגמרא (ברכות מב, ב) בשבתות וימים טובים ובשעת הקזה, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ. אבל בזמן הזה אין אנו רגילין לקבוע עצמינו לשתות בקבע אחר אכילה קודם ברכת המזון, אחר שמשכו ידיהם מן האכילה צריך לחזור ולברך, (כגון) [כמו] בשאר ימות השנה לדידהו, ואותם [בני אדם] שמבדילין על (הכוס) השולחן, פסק רבי יוסף זצ"ל, שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן בתוך הסעודה, אע"ג דהבדלה יכולה להיות שלא במקום סעודה, כיון דהשתא מיהת במקום סעודה הבדיל אין צריך לחזור ולברך. דהא תנן בירך על היין שלפני המזון פטר את [היין] של אחר המזון היכא דדעתו לשתות, והוא הדין הכא כיון דדעתו לשתות בתוך הסעודה. ועוד דעד כאן לא מיבעיא לן בפרק כיצד מברכין (שם) אלא בבירך על היין שבתוך המזון, אם פוטר את של אחר המזון, אלא משום דזה לשרות וזה לשתות ולא אתי לשרות ומפיק לשתות, אבל איפכא (פירוש) פשיטא דפטר, [ד]לשתות דעדיף פטר לשרות. ועוד דבפרק ערבי פסחים (פסחים קא, א) משמע דלרבי יוחנן יש קידוש שלא במקום סעודה, ואפילו הכי אית ליה אף ידי יין יצאו, שיצא ביין [של] קידוש ידי ברכת בורא פרי הגפן. ואע"ג דרבי יוחנן איתותב, הני מילי בשנוי מקום, אבל באותו מקום עצמו פשיטא דיצא, והוא הדין להבדלה כדפרש'. וכל שכן דביין קידוש יצא, לדידן דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף מב:</h2>
ואם בני אדם ישבו או הסיבו לשתות, בזמן הזה כל אחד מברך לעצמו, ואין אחד יוצא בברכת חבירו, לפי שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו לשתייה כמו בימיהם. אבל ישבו לאכול לחם, אע"פ שלא הסיבו, אחד מברך המוציא לכל, דישיבה לדידן כהסיבו בימיהם דמי, לפי שאין אנו רגילין בהסיבה. ואם בני אדם מהלכין בדרך ואוכלים ולא ישבו, כל אחד מברך לעצמו. בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, אפילו אם ישבו או הסיבו לאכול, לפי שאין בית הבליעה פנוי ואינם שומעים לברכה, ובעינן דעת שומע ומשמיע. כתוב במחזורין שאם אומר באמצע הסעודה, ס(ו)ברי מוריי, והן מניחין [מלאכול] ושומעין למברך, כולן יוצאין בברכת המברך. ואין נראה לרבינו אלחנן זצ"ל, דכיון שתיקנו חכמים דכל אחד מברך אין לשנות. ואף על פי כן העולם נהגו כמו שכתוב במחזורין.
<h2>דף מג.</h2>
המריח בפירות, כגון אתרוגא וחבושא קודונייש בלע"ז, ולאו דווקא הני אלא הוא הדין כל מיני פירות, מברכין ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ריח טוב בפירות. והני מילי שלקחו מתחילה להריח, או לאכול [ולהריח], אבל אם אוכלן ולא נתכוין להריח, אלא אגב אורחיה העלה [הריח], אינו מברך דאמרינן בפרק אילו דברים (ברכות נג, א) כל היכא דלאו לריחא עביד, לא מברכין עליה, כגון בשמים של בית הכסא שאינו אלא להעביר ריח רע וכיוצא בו. ואתרוג של מצוה כתב רבינו אבי העזרי, המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפירות. ורבינו שמחה זצ"ל כתב דלאו לריח עבידא ולא מברכין עליה.
<h2>דף מג:</h2>
על ההדס וכיוצא בו שאינו לאכילה אלא עיקרו לריח, מברך בורא עצי בשמים. ועל שמן אפרסמון, מברך ברוך בורא שמן ערב. ועל ריח מושק שקורין ביזמן בלשון אשכנז, והיא יציאת חיה, מברך בורא מיני בשמים. ועל כל מיני ריח, כגון ריח קנה וקינמון, נעגליין וכיוצא בהן, מברך בורא עצי בשמים. ועל ריח אגוז מושקט, נראה לי שמברך ברוך נותן ריח טוב בפירות, כיון דפרי העץ הוא הוה ליה כאתרוגא וחבושא. ועל עשבים סיגלי שקורין ויאולש, ושושנים וכיוצא בהם, מברך ברוך בורא עשבי בשמים. ויש לברך עובר לעשייתו קודם שיריח. אמר רב משרשיא האי נרקום דגנוניתא, פירוש ליליא, חבצלת השרון [מתרגמינן] נרקום, [מברך] בורא עצי בשמים. דדברא, פירוש הגדל בשדה, [מברך] בורא (עצי) [עשבי] בשמים. האי מאן דנפיק ביומי ניסן פעם ראשונה בשנה, וחזי אילני דמלבלבי, פירוש שמוציאין פרח, אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות נאות להתנאות מהן, כך היא הברכה בפירש ר"ח, ול"ג בריות טובות ואילנות טובות. וכתב רבינו יוסף, שאם לא ראה עד כי גדלו הפירות באילנות, נראה שצריך לברך כן.
[הג"ה] נוטל אדם את היין בימינו כו' ומברך על היין. ומצוה שכל דבר ברכה של מצוה ראוי לאחוז בימינו, וכן הבדלה אוחז את היין בימין ומברך בורא פרי הגפן, ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ושוב מחזיר הכוס לימינו, ראבי"ה (ח"א סי' קכ), מרדכי לעיל (פרק כיצד מברכין סי' קמט).
<h2>דף מד.</h2>
פר"ח, היכא דאכל תאינים ומיני מזונות ואישתי חמרא, מברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם על המחייה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובות השדה וכו', וחותם על הארץ ועל המחייה ועל הפירות, ולא הויא חתימה בשתים, לפי שהארץ מוציאה המחייה והפירות.
כל שהוא מה' מינין, כגון חיטה ושעורה וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, בתחילה מברך עליו ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם [בורא מיני מזונות, ולבסוף ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם] על המחייה ועל הכלכלה ועל תנוב(ו)ת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' [אלוקינו עלינו ו]על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ועל נחלתך, ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלינו בה ושמחינו בתוכה כי אתה טוב והמטיב לכל, ונודה לך על הארץ ועל המחייה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחייה. ועל היין אומרים בסוף ברוך אתה ה' על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנוב(ו)ת השדה (ועל השדה) ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' אלוקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עיר קדשך ועל נחלתך והיכלך ועל מזבחך, והעלינו לתוכה ושבעינו מטובה, כי אתה טוב ומטיב לכל, ונודה לך ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות, עד כאן לשונו. [על שאר פירות, שאינם מז' המינים מברך בסוף] ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונות על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך אתה ה' חי העולמים.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן, אכל טבל כו' אין מזמנין עליו. רבינו שמואל היה אומר אם שני בני אדם בחבורת זימון, אחד נזהר מפת של גוים והשני אינו נזהר, אע"פ שאותו שנזהר מפת של גוים אינו יכול לאכול עם חבירו, מכל מקום כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עמו (מכל מקום) מצטרפין לזימון. והביא ראייה מדאמרינן בריש מסכת ערכין (ד, א) הכל חייבין בזימון, כהנים ולוים וישראלים, ופריך פשיטא, לא צריכה דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומשם משמע שאם שלשה בני אדם מודרים הנאה זה מזה, לא מצטרפין לזימון. [הג"ה] כהנים לויים חייבין בזימון (כרבי יוסי), וי"א שפטורים לפי שלא נטלו חלק בא"י, וצריכין לומר על הארץ הטובה אשר נתן לך, וכן כל גרים מזמנין, וי"א אפילו מברכין לאחרים, וכן מותר' לומר לאבותינו בתפילה שנא' (בראשית יז, ה) כי אב המון גויים נתתיך. אבל בא"ז (הל' תפלה סי' קז) מצריך לומר אלקי ישראל. וי"א שנשים אין מצטרפות לפי שלא נטלו חלק וי"א לפי שאינן בברית, אבל הלכה כר' יוסי, דאע"ג דאחרים פליגי עליה דמקבלין עתה עדות עם הארץ כרבי יוסי, ה"נ לגבי זימון הלכה כמותו לגבייהו. שיכור מברך ואכלת ושבעת וברכת, אפילו מדומדם, פי' שאינו יכול לדבר כראוי.
וכן כהן וזר שאוכלין כאחד, כהן אוכל חלה וזר אוכל פת של גוים והכהן נזהר מפת של גוים, לא מצטרפין. שנים שאכלו כאחד אם רצו לזמן אין מזמנין, אלא מצוה הוא שכל אחד יברך לעצמו (ברכות מה, א-ב). אבל אם אחד בור ואחד סופר, סופר מברך ובור יוצא. וצריך שיכוין הסופר להוציאו, וגם הבור יתכוין לצאת בברכתו, דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע. [הג"ה] שלשה שאכלו ואין שום אחד מהן יודע ברכת המזון, ואחד יודע [ברכה ראשונה ואחד יודע] ברכה שנייה ואחד יודע ברכה שלישית, חייבין בברכת המזון, וכל אחד מברך ברכה שהוא יודע [וכו'], אבל אם [אין] כל אדם יודע [אלא] חצי ברכה אין מזמנין, לפי שאין ברכה מתחלקת לשנים, א"ח (סי' קצד).
<h2>דף מה:</h2>
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. נשים מזמנות לעצמן, ומפרשינן ועבדים ונשים לזמן אין מזמנין, מדקתני נשים מזמנות, אלמא חייבין לזמן. ואם היינו מפרשין נשים מזמנות (רשות), היינו אם רצו לזמן מזמנות, וכן משמע קצת הלשון מדקתני נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משמע דנשים מזמנות אם רצו לזמן קאמר, אבל [חובה] ליכא, וכן פרש"י. ומיהו בריש (עיניני) [ערכין] (ג, א) גר' הכל חייבין לזמן [לאתויי מאי], לאתויי נשים ועבדים, דתנא נשים מזמנות לעצמן ועבדים [מזמנין] לעצמן, אלמא חוב קאמר. (קאמר). [הג"ה] ורבינו יהודה אומר דיכולה אשה ליצרף לג' [בברכת המזון, והביא ראייה מק"ו] דירקות, ומה מי שאכל ירק מצטרף אע"פ דאילו אכלו בפני עצמו פטור מלברך ברכת המזון, אשה שאם אכלה חייבת בזימון מדרבנן אינו דין שתצטרף לזימון לג' באכילה, מדבעי תלמודא בפ' מי שמתו (ברכות כ, ב) נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נ"מ לאפוקי אחרים ידי חובתן [משמע דהא] פשיטא לן דמצטרפין, דאי לא תימא הכי אדמיבעי ליה אם יכולה להוציא תיבעי ליה אם יכולה להצטרף. והשיב לו מהר"ם, מה לאוכל ירקות שכן יכול לבא לידי חיוב דאורייתא, כמו אם אכל כזית דגן, תאמר באשה שאינה יכולה לבוא לידי חיוב דאורייתא. ועוד מה לאוכל ירקות שכן שלשה שאכלו ירק מצטרפין, תאמר באשה שכן מאה נשים כאיש אחד דמי. והא דאמרת אדמיבעי לתלמודא כו', יש לומר עדיפה מיניה נקט, ואי מוציאה אחרים שהוא דאורייתא פשיטא דמצטרפין, אבל אי הוה מיבעי לענין צירוף היא לא היתה מוציאה את הרבים אע"ג דמצטרפות, עכ"ל.
ונשים יוצאות בברכת המזון שלנו, אע"ג דלא ידעי מאי קאמרי, כמו בור שיוצא בברכת הסופר. מיהו אין מזה ראייה דמצינו למימר דמיירי שהבור מבין בלשון הקודש אבל אינו יודע לברך. ורש"י הביא ראייה מהלועז ששמע אשורית יצא (מגילה יז, א). מיהו יש לומר פרסומי ניסא שאני, כדאמר' רבינא התם (שם יח, ב) דאטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו.
שלשה שישבו לאכול אע"פ שעדיין לא אכלו [אין רשאין לחלק. פי' ועדיין לא אכלו] אלא שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה. ירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) פליגי תרין אמוראי, חד אמר (יתבו רבנן) [נתנו דעתם] לאכול זהו בתחילה וחייבין לזמן, אבל רשאין ליחלק, אכלו כזית זה בסוף ואין רשאין ליחלק. וחד אמר אכלו כזית זהו בתחילה ורשאין ליחלק, גמרו לאכול זהו בסוף ואין רשאין ליחלק. ור"ח ורבי' האלפס גרסין ג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל מכיכרו אין רשאין ליחלק. ג' שאכלו ויצא אחד [מהם] לשוק קורין לו ומזמנין עליו, והוא דקרו ליה ועני, פי' שהוא כל כך קרוב שאם יקראוהו עונה להם, שיכול לשמוע לברכה. וה"ה לעשרה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק. שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים, ושנים אין מפסיקין לאחד פי' אין חייבין להפסיק, מיהו אי בעי למיעבד לפנים משורת הדין להפסיק ליחיד הרשות בידו, כדעביד רב פפא לאבא מר בריה.
בא ומצאן כשהן מברכין והוא לא אכל ולא שתה עמהם, אשכחינהו דאמרי נברך, (אמר) איהו אומר [ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. אשכחינהו דקאמרי] ברוך הוא שאכלנו משלו, אומר איהו אמן ותו לא. ואי הוו בי(ה) עשרה ואשכחינהו דקאמרי נברך אלקינו, אומר איהו אלקינו ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, כך כתב בה"ג.
העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור, חוץ מאחר בונה ירושלים שבברכת המזון, וכתב בה"ג וכן פר"ח וכן פי' רש"י דלאו דווקא בונה ירושלים, דה"ה [אחר] כל סיום ברכות, כמו בסוף שמונה עשרה וסוף ישתבח שהוא סיום פסוקי דזימרא, וסוף דיהללוך בהלל וכיוצא בהם. אבל לא נהגו העולם לומר אמן אלא אחר בונה ירושלים דברכת המזון. רב אשי (מ)עני ליה בלחישה, כי היכי דלא ניזלזלו [בברכת] הטוב והמטיב.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע אע"פ שהאורח גדול הימנו, ואורח מברך ברכת המזון אע"פ שבעל הבית גדול [הימנו], אבל אם אין בעל הבית אוכל עמהם אז גדול בוצע ומברך, ואם רוצה בעל הבית בעצמו לברך, כגון שהוא גדול הרשות בידו. [הג"ה] [תשו' מהר"ם] אשר שאלת מה"ר (משה) אשר בקדושת כהן לפתוח ראשון, אם הרשות בידו ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה. ונראה לי שהרשות בידו כדמשמע סו"פ הניזקין (גיטין נט, ב) מהא דקאמר כהן קורין ראשון, היינו מצוה לישראל לקרות לכהן ראשון, אבל אם כהן אומר אני מוחל על כבודי, כבודו מחול. כמו הרב שמחל על כבודו דכבודו מחול וכו', ולא כמו שכתבת כיון דמוקדשתו יליף אם לא רצה אמאי לא יכפו אותו, דהני מילי גבי נושא נשים בעבירה, אבל דברים שלהם לכבודו או לריוח עצמו הרשות בידו למחול. לבד מבית הכנסת שאינו יכול למחול, דילמא אתי לאינצויי ובסעודה לא שייך לאינצויי כדאיתא בגיטין (שם) בהדיא, [דלא] (ד)שכיחי בה [רבים]. ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה [רבים] לא פלוג בה רבנן ועוד אפילו כי שכיחי רבים לא אתו לאינצו כי בעל הבית נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו וכו' [ע"כ הג"ה]. אבל רבינו שמחה [כתב] דכהן אינו יכול למחול כי אם לרבו או לגדול הימנו בחכמה. וגם היה עושה [מעשה] לצרף אשה לזימון [י'], ואפילו [את"ל] דאשה לא מחייבא אלא מדרבנן, ה"מ לאפוקי אחרים ידי חובתם, אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרף, מרדכי פ' הניזקין (גיטין סי' תא). וכן מצאתי משום רבינו שמחה דאשה מצטרפת בין לתפילה ובין לזימון. ומעשה דרבי אלעזר שיחרר עבדו והשלימו [לי', דמשמע דווקא בשיחררו, אבל אי לא שיחררו לא וכו'. וי"ל] תרי הוו, שיחרר חד ומילא בחד, מרדכי פ' שלשה שאכלו (ברכות סי' קעג).
וכד מברך אורח אומר(ים), יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויצליח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לאחריו ולא לפנינו שום דבר חטא והירהור עבירה ועון מעתה ועד עולם.
וכשהאחד מפסיק באכילתו עד היכן ברכת (המזון) [הזימון] שיש לו להפסיק, רב נחמן אומר עד נברך, פירוש עד ועד בכלל, כלומר [עד] שיגמרו נברך, רב ששת [אמר] עד הזן, פירוש עד שיגמרו ברכת הזן. ובמסקנה מיבעיא לן להיכן חוזר, פירוש היחיד לאחר שגמר סעודתו. ופסיק הילכתא למקום שפסק. וקיימא לן כרב ששת שמפסיק עד סוף ברכת הזן, ולאחר שיגמור סעודתו מתחיל בברכת הארץ, דהיינו במקום שפסק, ואינו צריך לזימון, שכבר יצא ידי זימון תחילה עמהם. כן פר"י, ופירוש טוב וישר מאד. אבל רש"י פי' עד היכן ברכת הזימון שצריכין להיות שלשה, ושנים לא יאמרוה. אם כן משמע מתוך פירושו שיחיד אין לו לומר ברכת הזן. ופי' רחוק והכי(ן) כתב בתו' (ד"ה עד וד"ה למאן). ובאלפס פי' עד היכן ברכת הזימון כעין פר"י, אך שינה קצת בפי' השמועה ובגירסתה. אבל להיכן הוא חוזר, פי' בענין אחר, וה"פ: להיכן הוא חוזר אותו שהוא מברך נברך שאכלנו משלו והם משיבין ברוך הוא שאכלנו וכו' להיכן הוא חוזר, רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת, ורבנן אמרי למקום שפסק, שאומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וכן [פסק] בה"ג. ועוד כתב בה"ג היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למיעבד ליה לפנים משורת הדין, פסקו סעודתייהו ומזמן עליהן עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפיק וחוזרין ואוכלין [וגומרין] סעודתן ומברכין. [הג"ה] שלשה שאכלו והגדול שבהן מוציא ליחה שקורין הושטן בל"א אל יברך ברכת המזון, אלא יניח לקטון הימנו לברך, כי לא יתכן שיפסוק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ממתינים, ספר החסיד. [הגה] אדם שיש לו על ידו בית יד לא יקח בידו כוס של ברכה לברכת המזון עד שיסיר מידו הבית יד, וגם לא יברך ברכת המוציא עד שיסיר הבית יד מידו, ספר החסיד.
<h2>דף מו:</h2>
וקי"ל גדול מברך, ואפילו אתא לבסוף. מיהו אי בעי גדול יהיב רשותא לאחרינא מברך, כדאשכחנן (שם מו, ב) רבי ור' חייא ורב הוו יתיבי בסעודתן וכו' עד א"ל [רב חייא לרב] בר פחתי, עיין בברכת מזונא קאמר לך.
<h2>דף מז.</h2>
ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ובירושלמי (ברכות פ"ז ה"ד) משמע דווקא כגון שהיו כולן זקוקין לככר אחד או (לכולם) [לכוס] אחד, אבל אם כל אחד ככרו בידו אוכלים (שלו) אע"פ שלא אכל המברך, ואם כל אחד כוסו בידו שותין אע"פ שלא שתה המברך. וכן משמע בערבי פסחים (פסחים קו, א) בההוא סבא דגחין ושתה קודם שבירך רב אשי. ומשמע נמי מהתם שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אדם. ומיהו היכא שכוסות שלהן פגומין, אז הוא טוב לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד, כדי שגם הם ישתו מן הכוס שאינו פגום, אע"פ שאין שתייתם מעכבת, כיון ששתה המברך.
כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, פירוש שמאריך בו יותר מדאי, שנראה כאילו הם שתי תיבות. אין עונין לא אמן חטופה, פרש"י (ד"ה חטופה) אמן בחטף. ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, פי' חטופה לומר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך. קטופה, שמקטף אמן לשתי תיבות. יתומה, דעונין אמן ולא ידע על מה הוא עונה אמן. והקשה רב ניסים גאון זצ"ל במגילת סתרים מההיא דפרק החליל (סוכה נא, ב) באלכסנדריא של מצרים, שהחזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה, כדי שיענו אמן, אע"פ שלא היו שומעין קול שליח ציבור. ותירץ דהא דאמרינן דלא יענה אמן יתומה, הני מילי היכא דהוא חייב בברכה, אבל התם מיירי שעמד אחד לקרות בתורה ומברך ברכת התורה והאחרים שאינם חייבין באותה ברכה עונין אמן, וכן משמע בירושלמי דסוכה (פ"ה ה"א). ורבינו שמואל תירץ, דהכא מיירי שאינו יודע על איזו ברכה עונה אמן, אבל הן התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזו ברכה עונין אמן.
ואפילו אם כבר גמרו לאכול מצטרף השלישי עמהם, כל כמה דלא אמרו הב (ליבר') [לן ונברך], אבל אי כבר אמרו (לו) [הבו] נבריך או משו ידייהו מים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם. כדאמר (שם מז, א) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא לגביהו הוה מסרהב למיכל. א"ל רב מי סברת לאיצטרופי בהדן, אנן כבר גמרינן לסעודותין, א"ל שמואל אילו מייתי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן כו'.
<h2>דף מח.</h2>
לצרף קטן לזימון, מסקנא דמילתא אין עושין קטן סניף לעשרה ולשלשה לזימון ולתפילה עד שיביא שתי שערות, כעובדא דרבי יוסי בן חלפתא דירושלמי (ברכות פ"ז ה"א), דאמרינן כמה זימנין אכילת עם אבא חלפתא ועם רבי אוניא בר סיסיא ולא זמין עלי עד שהבאתי שתי שערות, [וכן] פירש ר"ח. יש תשעה וקטן וחומש שבידו אין מצטרפין לי' לתפילה, והא דתניא במסכת סופרים נתמעטו מי' מביאין ספר תורה (היינו) [ההוא] לענין עיבור השנה תניא.
שנים שאכלו, ושלישי לא אכל פת אלא כזית ירק, או שתה כדי רביעית, מצטרף, אבל איפכא לא, כמו אחד פת ושנים ירק. וכן שבעה שאכלו פת ושלשה ירק או שתו רביעית מצטרפין, אבל ששה אכלו פת וד' ירק אין מצטרפין, דרובא דמינכר בעינן. [הג"ה] ט' שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין, והכי הילכתא [שאחד שאכל ירק] או שתה כוס יין מצטרפין, ואומר נברך שאכלנו, שהרי שתייה בכלל אכילה. ויש רוצים לומר היינו לזימון י', אבל לשלשה לא מצטרף וכו', ומיהו בירושלמי תניא ב' שאכלו פת ואחד ירק מזמנין (לרשב"ג) וכן פוסק ר"י, והשר מקוצי [מפרש ד]אין הלכה כאותה ברייתא דהא מסיק עליה וכו', תוס' פ' ג' שאכלו, עכ"ל.
ודווקא להצטרף, אבל להוציא לאחרים עד שאכל כזית. ואע"ג דכזית שיעורו [מדרבנן], ואמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) דלא אתי קטן דמתחייב מדרבנן ומפיק הנך דאורייתא, דאכלי כדי שביעה, דלא אתי מדרבנן ומפיק דאורייתא. ותי' רש"י (שם מח, א ד"ה עד שיאכל) דהתם בקטן (שלא) הגיע לחינוך, ואפילו מדרבנן לא מחייב, דחיובא עליה [דאבוה] רמיא ולא אדידיה. ור"י פי' דהיינו טעמא דכי אכיל כזית דגן מוציא הנך דאכלי כדי שביעה, דאפילו לא אכיל [כלל-כלום] היה יכול להוציאו, כדאמרי' סוף פ' ראוהו (ר"ה כט, א), כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת המוציא וברכת היין. אבל ברכת הלחם דמצה וקידוש היום אע"פ שיצא מוציא, כיון דאינו אוכל מצה בלילה ראשונה של פסח בשביל הנאתו, וכן קידוש אינו אלא לחובה, וכל ישראל ערבים זה בזה. אם כן ברכת המזון נמי מברך בשביל חובה, ולהכי יכול להוציא אחרים אע"פ שלא אכל כלל. והא דבעינן אכל כזית משום (דבעינן אכל כזית משום), דבעי למימר שאכלנו, והא דאמרי בירושלמי ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל כדי שביעה יברך, אסמכתא בעלמא היא. [הג"ה] כתב (בספרים) [בספר יראים] קיימא לן כרבי מאיר דקאמר כזית דאורייתא כדפסיק רבא הילכתא, א"כ קיימא לן ושבעת זו שתייה, א"כ לא מחייב מדאורייתא אלא אם כן שתה אם צריך לשתייה, אבל אם אין צריך לא אמרה תורה שישתה שלא לתיאבון. והילכך [מי] שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים ידי חובתם שאכלו ושתו, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ורבינו משה ב"מ ז"ל כתב דאין לברך אחריו אלא אם כן שתה רביעית, וכן ראה רבינו מאיר בכתב ה"ר שמואל מבומברק (מרדכי ברכות סי' קעז-ח).
<h2>דף מח:</h2>
סדר ברכת המזון כך הוא: ראשונה ברכת הזן, ושנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, ובשבת פותח בנחמינו ומסיים בנחמינו ואומר קידוש היום [באמצע]. פירוש רש"י (ברכות מח, ב ד"ה ובשבת) פותח בנחמינו ומסיים בנחמינו דנקט, לאו לשנויי ממטבע קאמר, אלא להתחיל בנחם ומסיים בנחם ציון, וכל היכי דקאמר נחמינו הכל קרי להו (נחמינו) [נחמה], ולא קאמר הכי אלא לאפוקי דלא בעי להתחיל [ולסיים] בשל שבת, אלא דווקא באמצע (מתחיל) [מזכיר] בשל שבת. ורבינו יוסף פי' דווקא קאמר, ולא נהירא. ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) פרק אילו קשרים, מהו למימר אבינו מלכינו רועינו זונינו בשבת, אמר ליה טופס הברכה כך הוא, [פי'] ואין לשנות מטופס הברכות, וכל שכן דמצי למימר רחם. תניא [רבי אליעזר אומר] כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יוצא ידי חובתו, וצריך למימר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, וצריך להקדים ברית לתורה. רבא אמר צריך שיאמר בה הודאה תחילה וסוף, וכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא. רב פפא אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות, אחת בשביל בונה ירושלים ואחת בשביל עצמה ואחת בשביל ברכת הארץ. ור"י מדקדק מכאן שכל האומר אבינו מלכינו בברכת ירושלים (ובברכת הארץ) אינו אלא טועה, דמשמע הכא דאין בה מלכות, אלא אבינו רועינו זונינו. [הג"ה] תחילה נודה לך ה' אלוקינו וסוף יאמר ועל כולם ה' אנו מודים לך, מרדכי עכ"ל. וי"א שאין אומר' ברית ותורה חיים ומזון, דמה לנו להודות על חיים שנתן לאבותינו אלא ברית היינו על בריתך שחתמת בבשרינו, ותורה היינו על תורתך שלימדתנו, ראבי"ה וכן חתום מרדכי. הרב רבינו מאיר מרוטנבורג היה אומר נודך, כי נודה לך משמע דנודה לך את פלוני, ולא נהגינן כך, ועוד דנודה לך כתוב בקרא, נודה לך [וגו'] נספר תהילתך (תהלים עט, יג) (אורח חיים סי' קפז). ברצה והחליצינו לא יזכיר של יום טוב ושל ראש חדש, וביעלה ויבא לא יזכיר של שבת, ע"כ (או"ח סי' קפח).
<h2>דף מט.</h2>
טעה ולא הזכיר של שבת (ושל יום טוב), אומר ברוך אתה ה' [אלקינו מלך העולם] אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ברית (ברוך אתה ה' אשר נתן שבתות למנוחה ישראל לאות ברית), ברוך אתה ה' מקדש השבת. והני מילי דלא פתח הטוב והמטיב, אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכן ביום טוב אם שכח ולא הזכיר של יום טוב אומר, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון לשמחה ולזכרון, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. טעה בשל ראש חדש יאמר: ברוך [אתה ה' אלוקינו מלך העולם] שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ומספקה ליה תלמודא אי חתים ביה אי לא. וכתב רבינו חננאל הילכתה מספיקה לא חתים [בה]. ומספקא לתלמודא נמי אם [אומר בה] לשמחה, ופסק רבינו חננאל מאי דבעי עבידא [אי] בעי אומר [בה] לשמחה, אי בעי לא אומר. ואם פתח בהטוב והמטיב אין מחזירין אותו בברכת המזון בראש חדש, משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל דבר שטעון ברכת המזון אבל (כתב) בתפילה מחזירין אותו. ופסק רבינו יוסף דאפילו נזכר שלא אמר של ראש חדש קודם שפתח בהטוב והמטיב, אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר נתן ר"ח וכו', ואפילו בלילה. ואע"ג דכתב בתפילת השחר (ברכות ל, ב), אין מחזירין אותו בלילה אפילו לתפילה, לפי שאין מקדשין את החדש בלילה, ה"מ להחזיר, אבל ברכת ר"ח [אחת] כי הכא אומר אפילו בלילה. והא דאמרינן אי פתח בהטוב והמטיב אין מחזירין אותו דאפילו חל ר"ח בשבת אין מחזירין אותו, אע"ג דהשתא לא סגי דלא אכיל, משום האי מיעוטא לא רצו חכמים לתקן.
<h2>דף מט:</h2>
האוכל לחם אפילו פחות מכזית מברך לפניו המוציא, מיהו לאחריו אינו מברך ברכת המזון, אלא אם כן אכל כזית. והכי איתא בירושלמי דפרק כיצד מברכין (הל'א), כל שאומר לאחריו שלשה ברכות אומר לפניו המוציא, (והתנן) [והתיבון] הרי פחות מכזית שאין אומר אחריו שלשה ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא, אמר רבי יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. פירוש לשאר מיני מאכל של חמשת המינין, כגון מעשה קדירה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכיסנין דלא קבע סעודותיה עלייהו, שאין אומרין אחריו שלשה ברכות ואין אומר לפניו המוציא. מיהו מסתפק ר"י אם מברכין על פחות מכשיעור לאחריו בורא נפשות רבות או לא. וההיא דרבי (יצחק) [צדוק] בפרק הישן (סוכה כו, ב) שלא בירך אחר אוכל פחות מכביצה, דסבירא ליה כר' יהודה דאמר (ברכות מט, ב) כביצה, ואנו קיימא לן כר' מאיר דאמר כזית. איכא למימר ברכת המזון [הוא דלא בירך] (דלא הוי כזית), וברכת מעין שלש(ה) נמי לא מברכינן עליה כדאיתא בירושלמי, מיהו שמא בירך בורא נפשות. וכתב רבינו יהודה, מסתברא שלא ניתקנה בורא נפשות אמילתא דשייך ביה שלש ברכות או מעין שלש(ה) אי אכל כשיעור. הילכך אי אכל פחות מכזית מברך עליה ברכה ראשונה, דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואפילו אכל משהו. אבל לאחריו אינו מברך כלום עד שיאכל כזית. ועל היין ושאר משקין מסופקין התוספות (סוכה שם ד"ה ולא) אי מברכין אחריהן אפילו בכזית, א"נ דווקא בכביצה, דדילמא מודה רבי מאיר לרבי יהודה בשתייה, מדדריש מושבעת זו שתייה, ושביעה היינו כביצה, כדדריש רבי יהודה אכילה שיש בה שביעה, ואי זו, זו כביצה. או שמא יש חילוק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה. וטוב ליזהר לשתות או שיעורה זוטא פחות מכזית או שיעורה רבה, לצאת ידי ספיקות הללו כדי שיברך לאחריו. אבל אכל בריה שלימה אע"פ שהוא פחות מכזית, מפרש בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) אפילו אכל פרידה של ענב או של רימון, כיון שהוא בריה שלימה, אע"פ שהוא פחות מכזית, מברך אחריו ברכה מעין ג'. [הג"ה] והאלפס לא פסק כן, דס"ל תלמודא דידן (ברכות לו, א) חולק עליו על אותו פסק דירושלמי.
<h2>דף נ.</h2>
בסדר רב עמרם כתוב שיש לומר נברך אלוקינו ולא לאלוקינו, דלא אשכח בל' אלא גבי שירה, שירו לה' (שמות טו, כא) וגבי הודו לה' (דברי הימים א טז, ח), אבל לא לגבי ברכה. אמר [רבא] הלכה כר' עקיבא דאמר בין בעשרה בין במאה בין בריבוא אומר, נברך [אלוקינו] על המזון שאכלנו משלו. בפחות מי' אין לומר על המזון, דדמי למברך את המזון.
שנים שאכלו מצוה היא שיחזרו אחר זימון, ואי אתא עלייהו גברא מצוה הוא שיתנו לו לשתות או לאכול, כדי שיצטרף עמהן לזימון, וכן משמע בפרק כל הבשר (חולין קו, א). וכן לענין עשרה מצוה לחזור אחר עשרה, כדאמר' בפרק שלשה שאכלו רבינא ורב חמא בר בוזי איקלעו לבי ריש גלותא, קם רב חמא וקמהדר אבי מאה, אמר ליה רבינא לא צריכת, הכי אמר רבא הלכה כרבי עקיבה דאמר אין חילוק בין ק' לעשרה. מ"מ שמעינן מהתם דמצוה הוא לחזור אחר עשרה. [הג"ה] מיהו מכאן נראה דסבירא ליה כדברי התוספ' דאמר ב' שאכלו דגן ואחד ירק [מזמנין] כדלעיל (בה"ג), ומ"מ נוכל לומר דס"ל במה שהוא נוהג כאלפסי והמחבר (ורא"ם). ומה שהזכיר שתייה ואכילה, ר"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, יען כי לא רצה לפסוק כחד מינייהו. (לשתות או לאכול כדי שיצטרף עמהן לזימון כדמשמע בפר' כל הבשר) שוב מצאתי (בתו') כתוב משמו, שהיה נזהר כשהיה אוכל הוא וחד עמו שלא היה [נותן לאדם הבא אליהם] לשתות, אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן, או (שלא) היה מוצא אחד שהיה אוכל עמהם כזית דגן לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ואם אירע שנתן לאדם לשתות ותו לא רצה לאכול עמהן כזית דגן, וגם לא מצא אחר, אז היה סומך על דברי התוספות והיה מזמן על השותה, מיימוני פ"ה עכ"ל גיליון. [הג"ה] אכן אומר רבינו שאין מזמנין אלא על שאכל כזית פת אמנם בהלכות ברכות שלו משמע דאית ליה דאפילו בשתייה מצטרף כדברי התו' הנז'. [ל' הרמב"ם] ז' שאכלו פת וג' שאכלו ירק או ציר מצטרפין לזימון, והוא שיהיה המברך אוכל פת כו', בד"א בי' אבל בג' (לא) צריך שיאכלו פת כל אחד מהן כזית ואח"כ מזמנין. הג"ה: אבל התוס' [פסקו] ה"ה ב' שאכלו דגן ואחד ירק דמזמנין, דבירושלמי תני' שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין לרשב"ג. (וכן כתב ה"ר מנחם מדרמי') וכן כתב רבינו יהודה וכן כתב רבינו אבי"ה. אמנם ר"י אלפס פי' כדברי המחבר וכן רא"ם וכן כתב בעל ס"ה וז"ל: והירושלמי מסייע לאלפס וכן תני כרשב"ג דמזמנין (משמע) מכלל שרבנן חולקין עליו, עכ"ל (הגמ"י הל' ברכות פ"ה ה"ז).
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין זה את זה הרי אילו מצטרפין לזימון, ואם לאו אין מצטרפין לזימון, אלא אילו מזמנים לעצמן, ואילו מזמנים לעצמן. ואם יש ביניהם שמש השמש מצרפן. ולא מבעיא ב' חבורות שאוכלות בבית אחד, אלא אפילו בב' בתים שאין רואין כלל אילו את אילו ובדילין אילו מאילו, השמש מצרפן. ואורחא דמילתא נקט ב' חבורות שאוכלות בבית [אחד], וה"ה בב' בתים וכן פי' בה"ג, [וכן] משמע בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה), רבי יונה ורבי אבא בר (אבינה) [זימנא] בשם ר' זירא לשני בתים נצרכה. ואמר ר' יונה כגון שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. אילן של בית נשיאי מה את עביד בהון בבית אחד או בב' בתים, ואמר ליה דרכו לעבור על אילו מזמנין, ואם לאו אין מזמנין. רבי ירמיה אוקי לאמוראי אתרעי' מציעא והוא מזמ(ני)ן [על] אילו ועל אילו. [הג"ה] שנים שאוכלין בקרן זוית, אחד אוכל בקרן זוית זו ואחד אוכל בקרן זוית זו, ושאלתי הלכה למעשה ממורי ה"ר אבי"ה אם יש להם לזמן יחד או לא. והשיב לי כי מאחר שלא נתכוונו יחד (לזמן) [להסב] אינם חייבין לזמן. ורשות בידם לחלק, וגם אם רצונם יכולים לזמן. ושאלתי איזה מהן עדיף שיחלקו או יזמנו, והשיב זימון עדיף משום ברוב עם הדרת מלך, יצחק ברבי מרדכי.
<h2>דף נא:</h2>
ואותם בני אדם שמקדשין בבית הכנסת, כמו שנוהגין בכל קהילות אשכנז אין לו למקדש לטעום, דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש. ואפילו על הקטנים קורא [אני] תגר שהחזן נותן להם לשתות מן הקידוש, נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו (שבת קכא, א), מכל מקום לא ספינא להו, כדאיתא בפרק חרש (יבמות קיד, א). ואם איישר חילי אבטליניה, שאם בימי חכמים היו עושין כן, היינו לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו ונם בבי כנישתא, אבל עתה אינו כן. אמנם חזרני לקיים המנהג, דלא שייך למימר לא ספינא להן איסורא לקטנים אלא בלאו, כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן, דנפקא לן בפרק חרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים, אבל קידוש היום מצות עשה הוא לא נפקא התם. ומנשים נמי לא אתו, דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין, ומכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים, כיון דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה.
והמבדיל על השולחן יש לו ליזהר שלא יהא לחם על השולחן, ואם יש לחם יכסינן כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים ק, ב) ושוין שאין מביאין את הפת אלא אם כן קידש, ואם הביא פורס מפה ומקדש. ואמר לנו מה"ר שמואל ב"ר מנחם זצ"ל בשם הרב רבינו משה מגרץ זצ"ל דהכי פירוש, אף על גב דפליגי ב"ש ובית הילל לקמן בפרק אילו דברים (ברכות נא, ב) בהלכות סעודה האי מינייהו קדים, שוים הם בזה שאין מביאין את הפת [על השולחן] בערב שבת קודם קידוש, לפי שכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש, (אלא) [אבל] אם הביא פורס מפה על הפת והוי כמאן דליתיה ואז מקדש. [הג"ה] ומה שאנו משימין המפה על הלחם בליל שבת ולאחר הקידוש מסירין אותו, כדי ליתן סעודה ביקר' דשבת. מיהו בשחרית בשבת לא שייך טעם זה. וי"א טעם אחר, כדי שלא לבייש את הפת, דאמר הפת מה יש לי, דבכל יום מברכין עלי קודם ליין. ומהר"א אומר דאם היה הפת מגולה, היה צריך לברך עליה תחילה, משום דהיא תחילה בקרא בארץ חטה ושעורה וכו' קודם גפן. וי"א זכר למן שלא ירד, והיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה והמן ביניהם, מרדכי (פ' ערבי פסחים ק, ב).
<h2>דף נג.</h2>
הנכנס לחנותו של בושם והריח ריח, אפילו יושב שם כל היום, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. נראה דמיירי שאין דעתו לחזור מיד, אבל אם דעתו לחזור מיד לא אסח דעתיה. ובשמים של בושם נמי לריחא עבידי, דניחא ליה דנירחו אינשי וליתו וליזבנו מיניה.
<h2>דף נג:</h2>
ידים מזוהמות פסולות לברכה ודווקא בימיהם שהיה מלח סדומית מצויה ביניהם, אבל לדידן לא. ומיהו מאן דרגיל במים אחרונים, אסור לברך עד שיטול, כדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מב, א) כגון אנו [דרגילין] במש(י)חה, מש(י)חה מעכב לן. והמברך ברכת המזון הוא נוטל המים אחרונים תחילה.
